top of page

הספדים ודברי פרידה

שאול גסנר

נכתב ע"י: תורגמן שמעון - בית כנסת היכל יהודה, רחובות

שאול גסנר מתפלל בהיכל יהודה הלך לעולמו זכרו ברוך. שאול גסנר נולד בקז'מארוק שבצפון סלובקיה, בכור מבין 6 ילדים, ב1939 בן 18 החל לעבוד במפעל לפיתוח חומרים וצבעים, הושג עבורו פטור משליחה למחנות, הוריו אחיו ואחותו נשלחו ביום כיפור 1942 לאושביץ ונרצחו בסביבת פסח. שנה אחרי הבריח גבול להונגריה וגם שם החלו רדיפות יהודים, היה עצור בבית הכנסת הגדול רומבאן הוצה בבודפשט שנהפך למחנה מעצר, למזלו אשת מעסיקו הגרמנייה הצליחה להיכנס לבית הכנסת והחשיבה את גסנר לבן משפחה, הביאה לו 30 אלף קרונות כדי שייתן שוחד ויגיע חזרה לקז'מארוק וסירב כי לא רצה להתרחק מאחותו שהייתה במחבוא בהונגריה, באביב 1944 נשלח לאושביץ, החבר אמר לו שיקיריו נרצחו ויותר מאוחר נודע לו שגם אחותו נרצחה, הוא נשלח למחנה גרוס רוזן, אחר כך למחנה אבנזאה, ניקה בתי שימוש, בזכות ידיעת שפות וקצרנות הועבר לעבוד במשרד, בלט בבגדי האסיר, ראשו היה מגולח עם פס באמצע כך סימנו הגרמנים את האסירים , הכיר את אשתו לעתיד רנה ילדת הונגריה שגם היא איבדה משפחתה בשואה, ב-1949 התחתנו בפריס ועלו ארצה. שאול ז"ל התקבל לעבודה במכון ויצמן במטרה להקים מעבדה לחקר חומרים פלסטיים, השתתף בטקס חנוכת מכון ויצמן, שימש כטכנולוג של המעבדה לפלסטיקה, פרויקט ראשון שלו היה פיתוח חלקים פלסטיים לבניית מחשב אלקטרוני ויצק ,פיתוח ניר העתקה, טפטפות, גלגלי שיניים בשעוני מים, ,במכון ויצמן הייתה לו תרומה לפיתוח ציפוי דונג להגנה על פרי הדר, שיתף פעולה עם רופאים בארץ בפיתוח תקנים שונים כולל ציפוי לברגים המשמשים בניתוחים, צינורות זעירים לעירוי דם, מפרקים מלאכותיים ותאי דיאליזה חד פעמיים, ב-1987 לאחר כ 40 שנה פרש לגמלאות, למרות גילו המופלג היה בא מדי שישי שבת להתפלל בבית הכנסת היכל יהודה בשכונת אפרים בסיוע של משה יבדל לחיים ארוכים שכנו לספסל הישיבה בבית הכנסת, שדאג להגעתו עם כיסא גלגלים, להושבתו ולהתעטפות בציצית, דאג לשתפו בשולחן הקידוש בשבת אחר התפילה. ולהחזירו הביתה. ביום ראשון שבוע חנוכה 14 בדצמבר 2014 החזיר נשמתו לבורא עולם, ת.נ.צ.ב.ה. זכרו ברוך ומהשמיים תנוחם המשפחה.

תורגמן

נכתב ע"י מר יאיר בויאר, אשר ביקר את שאול מדי יום בחצי השנה האחרונה לחייו, שוחח עימו בענייני דיומא וגם בדברי תורה

"יושב אני ביני לבין עצמי ותוהה ודאי שבורא עולם זיכני לסעוד את המנוח בכדי להחכים וללמוד "דרך חיים"... ואכן ראיתי בזמני הקצר ששהיתי על ידו הרבה מאד מאד, אך לא עלה בדעתי שכ"כ מהר אצטרך לשבת ולסכם ולסגור את אשר ראו עיני ושמעו אוזני כי כל רגע באמת היה אצלי כהזדמנות לרכוש עוד ועוד רגעי לקח, חכמה וידע, בכל תחומי החיים ממש, וכבר בעתות שפחת והלך חשתי צער ופספוס, ועתה שנגדע האילן באחת היטיב חרה לי עד מות. ... אבל הזיכרון הוא לנשארים: וכעת אנו ברגעי הסגירה והסיכום. דמותו ואישיותו יש בה לי קושיה עצומה שאינה נותנת לי מנוח, ושדורנו דור תהפוכות חיים, בו מתקשים. ומה שמלפנים דורות קודמים אבותינו סיפרו לנו כ"דרך חיים" כמעט נעלם ונמחק מהחיים שאנו רואים לפנינו היום, והלוא נאמר ... בספר תהילים מ"ג · קכח · ב " יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", וחז"ל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כלומר, שידעו לחבר החיים הגשמיים עם הרוחניים. היו מאושרים בעולם הזה מיגיע כפיהם ושמרו על אורח חיים של עולם הבא ולא היה זה אצלם סתירה. וכיצד אנו מנסים לשמור על אורח חיים רוחני אפילו שרדופים ורודפים אחר החיים הגשמיים האחד רודף אחר השני ולאום מלאום יאמץ = כשזה עולה זה יורד כנגדו. דמותו – לימדה אותי פירוש חדש, לנאמר בחז"ל "עשה תורתך קבע ומלאכתך ערא". שהמלאכה לא שעבדה את נשמתו (עם כל זה שהשקיע את נשמתו בכל אשר עשה). וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. כי ראב במלאכה אומנם אתגר לפרנסה אבל גם ובעיקר כאמצעי ליישוב העולם "לא תוהו בראה לשבת יצרה". ובעיקר אחר שנות הזעם, ובד בבד לא שכח באורח פלא את "הודע לפני מי אתה עמל" – שהתורה והמצוות נשארו חקוקים בתודעתו וזכרונו עד הרגעים האחרונים ממש. וכל מהלך חייו חג סביב הציר המרכזי של הלוח העברי שבתות חגי ומועדי ישראל... בערב ראש השנה האחרון דאג ודרש שאשיג עבורו את הלוח השנה אשר בו רגיל, ולדבריו אף הכי מדוייק וכשניסיתי לומר לו שאשיג אחר ממקום אחר ביקש דווקא את זה ונתן לי הכסף עבור הלוח שאקנה לו, וכשרכשתיו עבורו שמח מאד, עיין בו בהנאה רבה לעיני המשתוממות, ולסיום לוחץ את ידי ביישר כוחך כאילו הבאתי לו הון רב. הרבה משיחותינו נסובו סביב הלוח העברי. על חגי ומועדי השנה. אם זה בהלכות ומנהגים ואם זה בסוגי מאכלים של עדות ופעמים אף בהשקפה. למשל: התעניין לדעת אם אני חוגג את יום העצמאות כמנהג בני עדות המזרח ועניתי לו מה שעניתי לו- וכאן המקום לציין שהיה מכבד כל דעה וכל אדם. וזה נבע מתוך שאהב לשמוע דעות נוספות ובני אדם אחרים מה הם אומרים או איך הם רואים את הדברים, ולא שינה לו כלל לאיזה סקטור, מפלגה, עדה, או שבט הם משתייכים שזה גם כן "דרך חיים" לאות ולמופת לדורנו הלוקה בתופעה זו מאד. וכך היה גם כן ער ושמח במצוות שעליהן התמסר עד הנשימות האחרונות. ואם זה בסדר התפילות שעליהן לא ויתר – החל ממודה אני – קרבנות – ועד האני מאמין. (אנו באני מאמין כבר נמצאים במחוזות אחרים כידוע, מגיעים בישתבח ויוצאים קודם ובא לציוןן ומי חושב בכלל על האני מאמין). "איזוהי עבודה שבלב זו תפילה" = החשיבות לכל חלק בתפילה והכוונה בתפילה היתה עבודה תמה ונפלאה. כמה שכאב שכבר לא רואה את תוכן התפילות מתוך הכתב וחיפש אחר פתרונות לתופעה זו בכל דרך אפשרית וכשהיתה פריצת דרך בענין כמה ששמח, ותמיד התפאר שמתפלל מהזיכרון מה שזוכר ויודע. (וכפי שיעיד בנו הצעיר מר יצחק הי"ו שהיה מעורב בזה). אף יש לציין שהיה זהיר בדקדוקי מצוות ובקדושה, (כפי שתעיד אף המטפלת הנכריה שטיפלה בו) ובהלכה. דברים שאנו לא נותנים חשיבות כלל, כמו סדר נטילת הצפורניים המצויין במשנב ברורה במפורש. וכן הקפיד על נטילת ידיים קודם הסעודה עש שבשבועות האחרונים שכוחו כבר לא היה במותניו שאלני מס' פעמים האם ליטול מהברז ללא ספל גם נחשב לנטילה וחיכה למוצא פי והייתי מוכרח להרגיעו שוודאי שכן ובלי זה לא נחה דעתו, וכן פעמים שהייתי מסדר את הגרביים מעלן למעלה בלא ליגוע ברגליים ומפאת קוצר ראייתו היה נראה לו שנגעתי ברגליים הזהירני מס' פעמים שלא אגע בתפילין לסדרן קודם שאטול ידי, ועוד כיו"ב. ואפ זה בקביעת עיתים לתורה וכפי שתינ הפני כמה פעמים שפעם עוד הלך לשמוע דברי תורה או שראה והיום נבצר ממנו ושאל אותי איזה רעיון נראה שכן אפשר לעשות והעלה בעצמו אולי אפשר לשמוע שיעורי תורה ברדיו ואז אמר שבשבת אין זה רעיון טוב על מה שהוא חשב. פשוט מדהים. וכך המריץ אותי לומר לו דברי תורה והלכה ששמעתי או ראיתי והיה לו למשיב נפש... עד כה נגענו בחלק התורה והעבודה. וגם חלק הגמילות חסדים לא נגרע. ובכן אף הגמ"ח היתה אצלו עבודה תמה ונפלאה, תמיד היה אומר ותמה עלי, הלא אתה בין כה מגיע משם... מהסופר או כיו"ב ולוקח לעצמך חפץ פלוני, מצרך פלוני וכי לא יכולת לדאוג גם עבורי וכי זה קשה או כבד??, על הדרך לקחת שניים והיה אומר וחוזר ואומר איך שהוא בתקופת צוק העיתים היה חושב על האחרים וסוחב אפילו דברים כבדים כברת דרך על הדרך. וראה את זה כדבר פשוט שחסד לא צריך לחפש בשמים אלא שבכל הזדמנות נתונה בידך לעשותה, ויהי לאות נפלא בעיני. בחינה נוספת- חייו היו חטיבה אחת של עשייה ללא הפסקה, עם מחשבות העבר שלא נתן להם להשתלט עליו אבל גם לא דחק אותם. ועם הראייה לעתיד כך פעל בהווה בעשייה ברוכה ונפלאה שרבים אענם יודעים כלל מי פעל ומי עשה כל אלה. כי הכל פעל בהצנע לכת. והנה דוגמא היאך חי את העבר בהווה... באחת ההזדמנויות בעודי חושב על אשוחח אתו בדקות הבאות ואעיר את רוחו וכמשיח לפי תומי אמרתי לו שראיתי מודעה על איזה רב מרצה חשוב שיבוא לדבר בביכ"נס השכונתי שלהם, ושאלני בהתעניינות לשמו – ובלא שאדע כלל מה הולך להיות בדקות הקרובות עניתי לו – הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, ובאותו רגע ששמע את השם נעשה דרוך ביותר וכמי שנדלקו אצלו פתאום עשרות נורות אדומות באחת, ובעודי תוהה מנסה להבין מה פה קורה כבר מבקש אפילו דורש ממני ליצור קשר עם בנו הצעיר יצחק הי"ו. ולא נחה דעתו עד שהשיג בעצמו הטלפון של הרב נויגרשל, ומשלא היה בבית השאיר הודעה שחפץ לדבר עימו. ואיני יודע כיצד התגלגלו העניינים בהמשך – הפרטים אצל הבן יצחק הי"ו. אבל, הלא יאומן התרחש, כבוד הרב נויגרשל בכבודו ובעצמו בערב שבא לדרוש בשכונה הקדיש שעה ארוכה לשבת ולשוחח עימו בידידות נעורים. אח"כ התברר לי שהמשפחות היו שכנים וידידים בעיר קז'מארוק שם גדלו יחד האב והסב ומי שמכיר את הרב נויגרשל יודע שזמנו יקר מאד והוא מרצה מס' 1 בעולם. ואין לך ראייה גדולה מזו שהצליח להביאו איליו, שהעבר היה טבוע בדמו, וכך חי את ההווה עם הפנים לעתיד!... ומשפסקה העשייה שם החלה הדעיכה. תמיד אהב לפעול, ליצור ולעשות. לא פלא שעד רגעיו האחרונים מי שראה ושם לב לכך ראה שידיו כביכול מנסים ליצור ולפעול בשארית כוחותיהם פעולות, אם זה בציור ובשרטוט, ואם זה בכתיבה או אפילו פעולות שבאותו הרגע לא הובנו פשרן אבל למפרע מעתה הדבר הזה מובן ומובן... אחרי הסתלקותו כששוחחתי עם אשתי תחי' בשעת גילוי לב אמרתי לה שבטוחני שבשבועות האחרונים שכבר לא היה במיטבו אדם אחר במקומי אילו בעד תשלום אשר יהיה לא היה מוצא עניין להמשיך. אבל אני בכל זאת בחרתי להמשיך כי ידעתי וחשתי מהרגע הראשון שכאן לפני לא סתם עוד איזה אדם מבוגר ונכבד, כי אם אבן יהלום, ואשר על כן גם אם הוא מעופר בעפר ובוץ לא נוטשים אותה אלא ממשיכים לשמרה ככל שניתן לעשות והלוואי שהצלחתי. והייה זה שכרי יותר ממשכורתי. נתבונן בדברים ונקחם ל"דרך חיים" תהי נשמתו צרורה בצרור החיים והוא ימליץ יושר על כל המשפחה ועל כל עם ישראל, עדי יעמוד לקץ הימים בבוא גאולת עולמים אכי"ר הכותב הוא, יהודי אשר סעד אותו כחצי שנה – יאיר בויאר.

יאיר בויאר

נכתב ע"י דניאל ולך - בנה של בלהה (אחיינית של רנה)

בית המספד קהילות ירושלים שבהר המנוחות, ירושלים: יום ראשון, י"ד כסלו ה'תשע"ה, השעה 15:30 - הלווית נפתלי לביא ז"ל. (אחיו של הרב ישראל מאיר לאו) ובדיוק שבוע אחרי, אותו מקום בדיוק: יום ראשון, כ"ב כסלו ה'תשע"ה, השעה 15:30 - הלווית שאול גסנר ז"ל. שניהם אודים מוצלים מאש, אשר שרדו את שנות התופת האיומות, מחנות ריכוז, מחנות השמדה ובריחה מהתופת הנוראית בנסיון להציל את עצמם, את עולמם... אותה שעה בדיוק, אותו מקום בהפרש של שבוע בדיוק, ועם ישראל ליווה למנוחות עולמים 2 אודים מוצלים מאש, שנפטרו בשיבה טובה, ובנו משפחות ונטעו כרמים בארצנו - ארץ ישראל... את נפתלי לביא חלק גדול הכירו, ולו בשל היותו אחיו של הרב הראשי לישראל לשעבר הרב ישראל מאיר לאו. את דוד שאולי שלנו איני יודע מי הכיר ומתי, אך יהיו מילים אלו בבחינת איזשהו נר זכרון חי לאדם מיוחד במינו, שלעולם לא קלה הייתה דרכו, אך היה הוא, ועודנו עבורנו לעולם - חי. דוד שאולי עבר את אימת השואה ושרד את מחנות הריכוז והתופת, ועלה לכונן את עפרה של ארצנו האהובה לאחר שנישא בפאריז לאחר נישואיו לדודה רני תיבדל לחיים טובים וארוכים. רבים מאילו שהכירוהו יספרו על המדען ממכון ויצמן, על ציפוי הדונג לתפוזים שהמציא ועל היותו חלק ממרכיבי וממציאי המחשב הראשון, שאיך סיפר לי פעם: "היה בגודל של כמעט חדר". אך אני רוצה לספר קצת על מי היה עבורי דוד שאולי, שלמעשה אף לא היה דודי האישי אלא דוד אמי. דוד שאולי היה הדוד הקרוב ביותר שזכיתי להכיר מצד אמי, הוא ודוד נתי ע"ה. הוא היה בשבילי תמיד איזשהו מושא להערצה ולחיקוי של אדם שעבד קשה כדי לקצור פירות, של אדם צנוע, ישר, אמיתי וכנה. איש ספר, אדם מלומד בהרבה תחומים שישיבה איתו בביקור בבית שברחוב דוד כוכבי 17 או באירועי המשפחה השונים תמיד הותירו בי ידע נוסף, תובנות נוספות וחומר למחשבה בנושאים שונים. אמרנו צנוע, אמרנו ישר, אמרנו אמיתי ואמרנו כנה, אך מעבר לכל, מה שאני הרגשתי ובוודאי כל מי שהכיר אותו יודה בכך - אוהב. זכורני כאשר בביקורינו הרבים בבית הדודים ברחובות תמיד הייתי מתפעל מדברים שונים שהמציא, בנה ופיתח. איך אמרתי פעם לאימי (למרות שלא בטוח שהיא תזכור) - אני אחרי ה- 120 של דוד שאולי רוצה לקבל בירושה את משחק הקוביות שאותו בנה הדוד... הוא גם הראה לי פעם איזשהו פטנט שעשה בשביל הסוכה, ואת הטבעות על ספרים שעשה... באחת הפעמים, ואני ילד בין 4 או 5, ביקשתיו שיואיל לבנות לי ארון קודש... דוד שאולי נאות לבקשה. הוא בנה, צבע, הרכיב והדודה סרגה לו פרוכת בצבע ירוק... כשהגעתי לנחם את דודה רני והבנים ביום שישי שעבר, ישבתי ליד דודה רני ושאלתי אותה האם היא זוכרת את ארון הקודש שדוד שאולי בנה לי, והיא ענתה ללא היסוס: "בוודאי". ומיד לאחר כן הוסיפה הדודה משפט, אשר וודאי ייחרט בליבי לעד, מעין והיה משפט זה צוואתו של דוד שאולי: "כל פעם שהוא ראה ילד שהוא יכול לגרום לו להיות שמח, הוא עשה את זה"... חברים, משפחה, ידידים, האם אנו מבינים עומקם של מילים??? אדם, שעבר את גרוס רודן ואושוויץ, ששכל את הוריו, אחיו ואחיותיו ואת רוב משפחתו, שאת קץ החיים ראה בעיניו יותר מפעם או פעמיים... אותו אדם שפשטותו היא גאונותו, ופשוט רצה לשמח כל ילד שראה... הוא פשוט רצה לשמח כל ילד שראה... רבותיי, אנחנו חיים בעולם שכל יום אדם נולד, וכל אדם נלקח. בעולם, שכל יום בו נראה כמו נצח, שלעולם לא ידע האדם כיצד יתחיל ולהיכן אותו ייקח. גדולי האומה הם לא בהכרח מפורסמי האומה, כי אם אותם פשוטים וטובים שבנו אותה, שכוננו את עפר ארצה... כמו הדוד הכל כך מיוחד הזה... ובוודאי, אם נואיל לפחות אנחנו לעצור את חיינו ולו לדקה, ולחשוב על דוד שאולי, ולחשוב על מורשתו, בוודאי שנוכל להגיע לעתיד טוב יותר, לאומה טובה יותר, פשוט להיות טובים יותר... דוד שאולי חי מעת שהגיע לארץ ישראל בעיר רחובות, שאת סיבת שמה בתורה אנו קוראים במילים: "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". מקום שמסמל פריחה, התפתחות, התחדשות. אך במשך שנים רבות מאוד ביקר את העיר ירושלים לפחות פעם בשבוע, ובעפרה בחר להיטמן. ירושלים. עיר שרק אנשים כמו דוד שאולי שעברו מה שעברו, ראו והרגישו מה שראו והרגישו, וחיו כיצד שחיו - יכולים להבין את משמעותה, את הכוסף והציפייה אליה, גם לאורך שנות גלות וקושי. דוד שאולי נלקח לעולם שכולו טוב ערב חג החנוכה, חג האור, חג המציין את התגברות האור על החושך. בדיוק כמו דוד שאולי, שסימל את התגברות האור על החושך, שבחר להתגבר על חושך, שבחר בחיים...

דניאל ולך

נכתב ע"י: יצחק גסנר (בנם של שאול ורנה)

אבינו היקר, אבל'ה כפי שקראנו לו, נפטר היום בשיבה טובה במיטתו בבית, והוא כמעט בן 94.
אבינו נולד ב-1921 בקז'מארוק שבצ'כסלובקיה, עבר את מוראות השואה באושוויץ ונשאר אוד מוצל מאש. הוריו וכל אחיו נספו בשואה.

ואף על פי כן ולמרות הכול, אבי הקים משפחה לתפארת, שלושה ילדים וזכה לששה נינים.
אבינו היה בין ראשוני מכון ויצמן למדע, עוד בתקופת הנשיא הראשון, חיים וייצמן.
בעבודתו במכון היה שותף לתהליכים מכוננים וליווה את שנותיה הראשונות של המדינה בכל מיני פיתוחים בתחום הרפואה, בחקלאות בביטחון, בייעוץ בארץ ובעולם בתחומי הפלסטיקה. לפני כחמש שנים אף זכה לקבל מדלית הוקרה על השתתפותו בבניית "מחשב-העל" הראשון "וייצק".

אבינו היה אוטדידקט ששלט בתחומים רבים, כולל בנושאי יהדות והלכה. אדם שהוריש לנו את היצירתיות ואת החשיבה מחוץ לקופסא, ואת ההבנה שהמשפחה היא מעל הכול.
הוא העריץ את אשתו, אמנו היקרה, וקרא לה 'רנקו'. בימיו האחרונים הוא הספיק לומר לה שהיא האישה הכי טובה בעולם.
כמו כן כשהבין שהוא נפרד מהעולם, הוא ביקש ממני דף ועט ורצה לכתוב ולבקש סליחה מהחברים ומהמשפחה.
זכיתי שלשום בליל שבת האחרון להתפלל לידו את תפילת קבלת שבת, ולשמוע אותו שר בקול ובכוונה את "לך דודי". 
אני מבקש ממך אבא, אם פגעתנו בך, סליחה בשמי ובשם כל המשפחה. אנא היה מליץ יושר לכולנו.

 

יצחק גסנר
bottom of page