תקופת השואה
רינה גסנר
כשפרצה המלחמה הייתי עדיין ילדה צעירה, אבל החיים שהכרתי החלו להתפרק לאט-לאט. בשנת 1939, כשהגרמנים נכנסו לפראג, הוריי כבר הבינו שהמצב לא מבשר טובות. התחושה באוויר השתנתה. התחלנו לדאוג לעתידנו ולהיערך למעבר אפשרי. אחותי הגדולה נסעה לבודפשט כדי לסדר לנו אזרחות הונגרית, ובשנת 1940 עזבנו את פראג ועברנו לבודפשט. בבודפשט חזרנו לשגרה מסוימת. הוריי פתחו מסעדה כשרה בביתנו, כמו שהייתה לנו בפראג. החיים התנהלו בצורה רגילה יחסית, לפחות כלפי חוץ. הלכתי לבית ספר אורתודוקסי לבנות, והחיים המשפחתיים נשמרו, אבל תמיד היה מתח באוויר. לא ידענו מה באמת קורה בגרמניה ובמקומות אחרים, רק שמענו שמועות על פליטים וגירושים.
בשנת 1944, כשהגרמנים נכנסו לבודפשט, הכל השתנה.
החיים הפכו למסוכנים ומוגבלים. הוריי החליטו לשלוח אותי ואת אחותי אסתר (שכינויה בָּבּי, והיא מבוגרת ממני), לסלובקיה. זו הייתה החלטה קשה, אבל הם רצו להציל אותנו. אחותי ואני יצאנו לדרך בליווי מבריחים. הניסיון הראשון לעבור את הגבול נכשל, אבל ניסינו שוב – הפעם עם תשלום למבריח. לצערי, נתתי לו את הכסף מראש, והוא נעלם. בלית ברירה ניסינו לבד, אך נתפסנו על ידי שוטרים סלובקים. השוטרים לקחו אותנו לחקירה. לא היכו אותנו, אבל הפחד היה גדול. נשארנו לילה במרתף, ולמחרת צורפנו לטרנספורט שהוביל אותנו למחנה סרד בסלובקיה. בסרד החיים היו קשים, אבל בזכות אחותי ומעט מזל, הצלחתי להישאר בחיים. במחנה הזה יהודים שימשו כאחראים על אחרים, וניצלתי את המערכת הזו. אדם בשם הוגו גרוסמן, שהיה לו תפקיד בהורדת היהודים מן הרכבות שהגיעו, הציע לי לומר שאני אשתו, וכך עשיתי - טענתי שאני נשואה להוגו גרוסמן, וכך ניצלתי. בזכות הטענה הזו הופרדתי מהקבוצות שנשלחו להשמדה, ונשארתי בסרד עד סוף 1944. לקראת סוף אותה שנה, העבירו אותנו לטרזיינשטט. בהתחלה המחנה נראה פחות נורא מסרד. היו בו רחובות ובתים, אבל התנאים היו עדיין קשים מאוד. העבודה הייתה מפרכת, האוכל היה מועט, והפחד לא עזב אותנו לרגע. בטרזיינשטט חוויתי מחסור ורעב, אבל גם ראיתי איך אנשים שומרים על רוחם דרך קונצרטים, הצגות ואפילו הרצאות. אלה היו רגעים של אשליה ושל תקווה בתוך החושך. בתקופה ההיא חליתי בדיפתריה והוכנסתי לבידוד. אחותי שעבדה כאחות במחנה, סיכנה את חייה כדי להשיג לי תרופות. בזכותה הבראתי. תמיד אזכור לה איך דאגה לי ועשתה הכול כדי לשמור עליי. לקראת סוף המלחמה הגרמנים החלו להעביר קבוצות גדולות של אסירים בצעדות מוות. חלקם הגיעו לטרזיינשטט. המראה שלהם היה קשה מנשוא – אנשים מורעבים, גוססים, שרובם כבר לא יכלו לעמוד על רגליהם. אחותי ואני ניסינו לעזור להם כמיטב יכולתנו, אבל המראות האלו רדפו אותי עוד שנים אחר כך.
השחרור
ב-8 במאי 1945 נגמרה המלחמה. השערים נפתחו, והחופש הגיע. אחותי נשארה בטרזיינשטט לטפל בבחור שהיא אהבה, ואני יצאתי למסע חזרה לבודפשט כדי לחפש את משפחתי. גיליתי שהוריי ואחותי הקטנה ניספו בפלאשוב, אבל אחותי הגדולה ואני ניצלנו בזכות כוח הרצון והמזל שעמד לצידנו ברגעים הקריטיים.
זו הייתה תקופה של כאב בלתי נסבל, אבל גם של הישרדות. המלחמה שינתה אותי לנצח, אבל לימדה אותי על כוחות שלא ידעתי שיש בי.
לאחר השחרור בשנת 1945, נסעתי לבודפשט ומשם ללונדון, שם התאחדתי עם אחותי רוחי (הגדולה ממני) ובנה הקטן רובי.
בשנת 1949 עליתי לישראל עם בעלי שאול, שאותו הכרתי עוד לפני המלחמה.
מתוך שבע בנות (אני ו-6 אחיותיי), רק חמש שרדו את המלחמה. הוריי ואחותי הצעירה (חווה-תמר) נספו במחנה פלאשוב, ואחותי קלריקה נפטרה בבית חולים.
