תקופת השואה

החיים הפכו למסוכנים ומוגבלים. הוריי החליטו לשלוח אותי ואת אחותי אסתר (שכינויה בָּבּי, והיא מבוגרת ממני), לסלובקיה. זו הייתה החלטה קשה, אבל הם רצו להציל אותנו. אחותי ואני יצאנו לדרך בליווי מבריחים. הניסיון הראשון לעבור את הגבול נכשל, אבל ניסינו שוב – הפעם עם תשלום למבריח. לצערי, נתתי לו את הכסף מראש, והוא נעלם. בלית ברירה ניסינו לבד, אך נתפסנו על ידי שוטרים סלובקים. השוטרים לקחו אותנו לחקירה. לא היכו אותנו, אבל הפחד היה גדול. נשארנו לילה במרתף, ולמחרת צורפנו לטרנספורט שהוביל אותנו למחנה סרד בסלובקיה. בסרד החיים היו קשים, אבל בזכות אחותי ומעט מזל, הצלחתי להישאר בחיים. במחנה הזה יהודים שימשו כאחראים על אחרים, וניצלתי את המערכת הזו. אדם בשם הוגו גרוסמן, שהיה לו תפקיד בהורדת היהודים מן הרכבות שהגיעו, הציע לי לומר שאני אשתו, וכך עשיתי - טענתי שאני נשואה להוגו גרוסמן, וכך ניצלתי. בזכות הטענה הזו הופרדתי מהקבוצות שנשלחו להשמדה, ונשארתי בסרד עד סוף 1944. לקראת סוף אותה שנה, העבירו אותנו לטרזיינשטט. בהתחלה המחנה נראה פחות נורא מסרד. היו בו רחובות ובתים, אבל התנאים היו עדיין קשים מאוד. העבודה הייתה מפרכת, האוכל היה מועט, והפחד לא עזב אותנו לרגע. בטרזיינשטט חוויתי מחסור ורעב, אבל גם ראיתי איך אנשים שומרים על רוחם דרך קונצרטים, הצגות ואפילו הרצאות. אלה היו רגעים של אשליה ושל תקווה בתוך החושך. בתקופה ההיא חליתי בדיפתריה והוכנסתי לבידוד. אחותי שעבדה כאחות במחנה, סיכנה את חייה כדי להשיג לי תרופות. בזכותה הבראתי. תמיד אזכור לה איך דאגה לי ועשתה הכול כדי לשמור עליי. לקראת סוף המלחמה הגרמנים החלו להעביר קבוצות גדולות של אסירים בצעדות מוות. חלקם הגיעו לטרזיינשטט. המראה שלהם היה קשה מנשוא – אנשים מורעבים, גוססים, שרובם כבר לא יכלו לעמוד על רגליהם. אחותי ואני ניסינו לעזור להם כמיטב יכולתנו, אבל המראות האלו רדפו אותי עוד שנים אחר כך.