תקופת השואה
שאול גסנר
בשנת 1939 הגרמנים עברו דרך קז'מארוק לפולין.
אחיותיי ניסו לברוח להונגריה אך נתפסו והועברו לפופראד, וב-1942 הן נשלחו לאושוויץ'. באותה תקופה עבדתי במפעל קטן לצבעים וכדו'. בעל המפעל היה גרמני גוי בשם מְרוֹזק, שהעסיק אותי בחישובי כמויות, מלאי ומדידות מבנים ומתקנים. הוא הכיר אותי כאשר עבדתי אצל בעל עסק יהודי, ולמעשה הכריח אותי לעבוד אצלו. באותה תקופה האווירה השתנתה, וכשחזרתי מהעבודה אחרי השעה 17:00, נהגתי ללכת באמצע הרחוב כדי להתחמק מהגויים שהיו מציקים ומרביצים. באותם זמנים נכפה על אבי לעבוד בסלילת מסילות ברזל עד שגורש לאושוויץ' ב-1942. הגירוש המאסיבי בצ'כוסלובקיה היה ב-1942, לפני פסח. אספו את כל הגברים ושלחו אותם למחנות. העבודה אצל הגוי מְרוֹזק הגנה עלי, והוא אף נתן לי תוספת למשכורת ("מתחת לשולחן"). למשל בכריסמס הוא עיכב אותי בעסק, ואחרי שכל העובדים הגויים קיבלו ממנו בונוס לחג, הוא נתן גם לי כסף כדי שאוכל לקנות "חזיר כשר"... הצלחתי באותה תקופה לעזור כלכלית באופן חלקי לאמא ולמשפחה. גם אני נשלחתי ב-1942 בטרנספורט של צעירים לזֶלנָה (פורסמו מודעות מחייבות ברחבי העיר). בזֶלנָה איכסנו אותנו באורוות סוסים, בלי אוכל ובתוספת מכות וצרות רבות. לאחר כשבועיים הבוס שלי מְרוֹזק סידר עבורי "אישור לבן" ואפשר לי לחזור אליו. בזֶלנָה שמעתי לראשונה על ה"דפורטציה" (העברה בכוח של תושבים מבתיהם, טרנספר).
ואכן, יום אחד, לפני פורים 1943, החלטתי לברוח להונגריה כדי למצוא את אחותי ולהגן עליה. בדרך לגבול הונגריה הגעתי לנִיטרָה. שם היה רב שעזר בהברחות (היה בנו של הרב של קז'מארוק). יצאנו עם המבריחים בשבת לפני פורים, ואני סחבתי על הגב חבר טוב, דוּדי גולדמן, שהסתתר תקופה ממושכת בעליית גג, והתקשה עקב כך ללכת. צעדנו לילה שלם ביער, ובבוקר חצינו את הגבול, ומשם התכוונו להגיע לבודפשט למשפחתו של חבר שלנו ממשפחת אנגלמן שעבר לפנינו לבודפשט. בעזרת כפריים מקומיים בסמוך לגבול, אשר שלחו את ילדתם לרכוש עבורנו כרטיסים לרכבת ו...עיתון הונגרי, ישבנו ברכבת במרחק-מה זה מזה, ועשינו עצמנו כמתעמקים בקריאת העיתון. מובן שלא הבנו כלום... בתחנת הרכבת בבודפשט חיכתה לנו בת דודה של חברי דודי גולדמן, ממשפחת אנגלמן, קראו לה בָּבִּי, והיא לקחה אותנו לבית משפחתה. (לימים התחתנתי עם אחותה הקטנה...). לי מצאו "מקום" בבית חולים יהודי, ולחבר שלי סידרו מקום בבית המשפחה. אחרי שבועיים כשנגמר לנו הכסף שקיבלתי מדוד שלי ששהה בבודפשט עם תעודות מזויפות, הצלחנו באמצעות שוחד נוסף לקבל תעודה מזויפת שהועתקה מתעודת לידה על שם שוורץ ביילה (אישה) ושונה עבורי לשם גברי בֵּיילָה. כעת הציעו לי לעבור ניתוח כלשהו כדי להצדיק את שהותי במקום. לי הוציאו עצם מגשר האף, ולחברי הוציאו את התוספתן... בעזרת מנקה בבית החולים, שהייתה גם היא פליטה וצבעה את שערה לבלונד, קיבלתי מקום בלילות בחדר האק"ג. כמעט שנה שהיתי בבודפשט בעזרת כסף שקיבלתי מהדוד ששהה בהונגריה, עד שבלשים תפסו אותי והעבירו אותנו למחנה מעצר שהוקם בתוך בית הכנסת המפואר בשם רומבך הוצה (רחוב רומבך). תוך שהותי במעצר כתבתי מכתב התנצלות לבוס שלי מרוז'ק. מספר ימים לאחר מכן הופיע לפתע אשתו, ותוך הצגה וצעקות בגרמנית, תוך שהיא עונדת צלב קרס... היא הצליחה להגיע אלי ולדחוף לידי כ- 30,000 כתר כדי שאשחד את השומרים ואסע לקז'מארוק. אמרתי לה שאני לא מוכן, כיוון שאיני רוצה לנטוש את אחותי חנה'לה שעדיין לא נתפסה. אינני זוכר מה קרה אחר כך עם הכסף, ולצערי אחותי נתפסה ונשלחה אף היא להשמדה באושוויץ'. כעבור זמן אחד מבני משפחת אנגלמן הצליח להוציא אותנו (מספר חברים) ממחנה המעצר והעבירו אותנו לבית חולים בשם סרד קוראץ. הוא היה ממוקם בבונקר תת-קרקעי תחת גבעת בודה, ושימש כבית חולים חירום. הרופאים היהודים שם לימדו אתנו להתנהג כחולים כאשר יבואו החוקרים.
במחנה העבודה הסמוך למכרות, עזרתי לרָשָֹם ההולנדי שהיה חצי יהודי... (שמו היה לודוויג אוייס אויילה), אך לא ידע גרמנית. כתבתי עבורו דוחות וקיבלתי בתמורה עוד לחם. את ניהול המכרות קיבלה חברה בשם "פטר פיקס ז'יינה". תפקידי במכרות היה להעמיס את האבנים על העגלות ולפנות אותן מחוץ למכרה, בקור נוראי עם ביגוד מינימלי. יום אחד, כאשר הוטל עלי לנקות את משרדי ההנהלה, שאל אותי אחד המהנדסים למה אני נמצא במקום, כיוון שהייתי בלונדיני ודיברתי גרמנית שוטפת. סיפרתי לו שאני יהודי... וכיוון שראיתי שם במשרד בחורה שמקלידה עבורו על מכונת כתיבה אבל עם אצבע אחת, אמרתי לו שאני יודע גם להקליד בשיטה עיוורת בעשר אצבעות, וגם יודע קצרנות! הוא מייד בחן אותי, התלהב והשאיר אותי כעובד במשרדו. יום אחד הגיע למשרד קצין אס.אס. אשר מייד נתקל בי לבוש במדי אסירים. ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי לו על עוד כמה חברים מוכשרים במחנה, כימאים מהנדסים וכו'. הוא שלף אותם מהמכרה והעבירם למשרדים. שני חברים - ד"ר פרידריך מקושיצ'ה, אחד שאיני זוכר את שמו יחד עם הבן שלו, וגרישפיין. קיבלנו צריף נפרד. לפני הכריסמס ציירתי עבור הגרמנים כרטיסי ברכה, ובתמורה קבלתי עוד לחם שהחבאתי בתקרת הצריף. עבודה נוספת שהוטלה עלי היא לערוך רישום של מצטיינים בעבודה, והם קיבלו בתמורה סיגריות וגפרורים. שם בתנאים הקשים במחנה, כל גפרור נחצה מייד לשניים. תפקיד נוסף שהוטל עלי היה ללכת לכפריים כדי לקבל כל פעם 120 תפוחי אדמה, ואותם בישלתי עבור הפקידים. אסיר נוסף שהצטרף אלי היה מחביא במכנסיים עוד תפוחי אדמה. את הקליפות מכרנו. הייתי אז במצב שעדיין לא הייתי זקוק לקליפות (במקרים אחרים אכלתי גם עשב). בשלב מאוחר יותר, לקראת סיום המלחמה, כאשר הגרמנים רצו לברוח מהרוסים המתקרבים, הם הצעידו אותנו, תוך שאנחנו משמשים כסוסים המושכים את העגלות העמוסות. צעדנו למרחקים, טיפסנו על הרים עד שהגענו לתחנת רכבת. זו היתה תקופה קשה בחורף עם הרבה שלג ובוץ. הרבה אסירים נפלו בדרך ומתו.
בתחילת 1945 הגענו ברכבת לצ'כיה. זו היתה רכבת קיטור. הגענו עד לפילזן, שם עצרנו. היתה שעת צהריים בזמן שפועלים מבית החרושת בפילזן זיהו שאנחנו אסירים ואז זרקו לעברנו סנדוויצ'ים. בקרונות שכבו כבר הרבה מתים, הגג היה פתוח (שלג, גשם וקור מקפיא). בדרך קיבלנו כיכר לחם אחת לחמישה איש. מצאתי קופסת שימורים ובעזרת בגדים/סמרטוטים יצרתי חבל והצלחתי לדלות מים מהשלוליות בצידי הדרך. (את המתים פינינו מהרכבת... קשה לי להמשיך ולתאר את הנסיעה הזו). לאחר מכן צעדנו צעידה ממושכת על ההרים הגענו בסוף למחנה מַאוּטהַאוּזֶן. באחד הלילות, במהלך הצעידה, דחפו אותנו לתוך אורווה. שם נפלתי מרוב תשישות והתחילו לדרוך עלי בגלל הצפיפות (כמו סרדינים), אבל חבר אחד הציל אותי והחזיק אותי בכוח על הרגליים במשך כל הלילה. בבוקר המשכנו ללכת ממטהאוזן לאלֶבֶּנְזֶה. שם הכניסו אותנו למקלחות. אנשים נפלו סביב ומתו. עשו לנו חיטוי. הכניסו אותנו לצריפים, ואסירים גרמניים שהיו שם הרביצו לנו בלי רחמים. התחילו להעביד אותנו בחפירת מנהרות בתוך ההר, כהכנת מסתור למטוסים. אני הייתי בחבורה שהוציאה את האבנים בעבודה פיזית קשה מאד. משכיבה במנהרה בגובה מספר סנטימטרים ועד לגובה 15 מטר! בחוץ היה קפוא, שלג ובוץ, ובפנים ניסיתי להתייבש מעט באמצעות הפרוז'קטורים. שם, באֶבנזֶה היה נורא ! השומרים היו אוקראינים עם מדים כחולים, והם היו יותר אכזריים מהגרמנים! חיפשנו שם עשב לאכול (אמרנו לעצמנו שגם פרה אוכלת עשב ונראית טוב), עצמות שלפעמים נזרקו מהמטבח. לצערנו גם מה שכבר מצאנו, השומרים לקחו לנו. [כאן שאול ביקש להפסיק את הריאיון, באומרו: "אולי פעם יהיה לי כוח לספר מה היה שם". ...בכל זאת לאחר הפסקה המשיך].
השחרור
בזמן השחרור לא הייתי מסוגל ללכת. זכור לי שהגעתי למתקן עם מים, והדבר הראשון שעשיתי היה שלקחתי כוס ו... שטפתי אותה! כנראה שנשאר לי משהו בתת הכרה, למרות שהיו מצבים ששתיתי מים מתוך תעלות.
ב-7 במאי כמדומני, התקרבו האמריקאים וראינו מטוסים. הגרמנים אמרו לנו להיכנס למנהרות כדי להסתתר, אבל חלקנו סירבנו כיוון שהבנו שלא נצא משם בחיים. ובאמת המנהרות פוצצו על ידם.
האמריקנים הגיעו ונתנו לנו הרבה אוכל. חבר, שהיה רופא והיה סמוך אלי, הנחה אותי להיזהר ולאכול מעט ובהדרגה אם ברצוני לשרוד. הרבה מסביבי מתו כיוון ש"טרפו" את המזון.
לאחר השחרור מצאתי מדים של חייל גרמני ונסענו במשאית לחפש משפחה. באחד המקומות נעצרנו על ידי משמר חיילים אמריקנים שחשדו בי שאני חייל גרמני, בגלל המדים, המראה והשפה. בתושייה, רגע לפני שירו בי, התפתלתי וביקשתי להתפנות לשירותים. הם אפשרו לי, ושם בתוך התא שלפתי תעודה ריקה שהצטיידתי בה ובעזרת כפיס עץ שמצאתי, אדמה ורוק, כתבי את שמי על התעודה. כשיצאתי הצגתי אותה וניצלתי.
מכל משפחתי - אבא אמא, ארבע אחיות ואח, רק אני שרדתי!
ב-1949 התחתנתי עם רינה, הבת הקטנה לבית משפחת אנגלמן (אלה שעזרו לי בבודפסט). גם היא עברה את השואה בהיותה בת 14! היא אחת הניצולות טרזיינשטט (סיפור בפני עצמו).